ראיון עם נטע ריבקין

נטע ריבקין היא מתעמלת אולימפית ישראלית, חלוצת ההצלחות הגדולות של הישראליות בענף. היא השתתפה בשלוש אולימפיאדות, זכתה במדליות באליפויות עולם ואירופה, והייתה אחת המתעמלות הטובות בעולם עד לפרישתה לפני מספר שנים. נפגשנו איתה לראיון בתל-אביב, עיר מגוריה.

נטע, תודה רבה על הראיון הזה ועל התמיכה בפעילות הקרן. אחת המטרות של הראיונות האלה היא להבין ולספר איך ספורטאי "על" הגיע לאן שהגיע. המקרה שלך מרתק – ילדה מפתח תקווה פורצת לצמרת עולמית הנשלטת ע"י האימפריה האימתנית של מדינות ברית המועצות לשעבר. נשמח לשמוע איך הכל התחיל, ומה הפך אותך דווקא לזאת שהצליחה?

בשמחה. הכל התחיל כשהייתי בת 5. אבא שלי ז"ל היה מאמן כדורסל והייתי הולכת איתו לאימונים שלו במרכז הספורט. יום אחד מאמנת התעמלות אומנותית בכירה ראתה אותי שם וניגשה לאבא שלי לשאול "איך זה שהילדה שלך עוד לא באולם אצלי?", כי היא זיהתה מבנה גוף מתאים להתעמלות. כך התחלתי להתאמן אצלה, ומאז היא הייתה המאמנת שלי לאורך כל הקריירה. מה שמה? אלה סמופלוב. אני מורידה בפניה את הכובע. היא ידעה לבנות אותי ולהפוך אותי לאלופה. היא נתנה מעצמה מעל ומעבר והייתה איתי לאורך כל הדרך גם ברגעים קשים. בספורט יחידתי, למרות כל המערכת מסביב, הספורטאי הוא בסוף בודד. תפקיד המאמן הוא מאוד חושב. את רואה בזה יתרון שהייתה לך מאמנת אחת לאורך כל הקריירה? בהחלט כן. גם לירדן ג'רבי (אלופת העולם בג'ודו) היה מאמן אחד. כבר בהתחלה אהבתי מאוד את ההתעמלות. שום דבר לא היה בכח, היה לי כיף לבוא לאימונים וגם היו לי חברות בקבוצה. כך ש 3-4 השנים הראשונות עשיתי את זה בעיקר בשביל הכיף. פשוט הייתי שם כי כל פעם שהייתי באה היה כיף. בגיל 11-12 התחלתי להבין שזה רציני, ואז אמרתי לעצמי שאני רוצה להגיע לאולימפיאדה ולהיות אלופת עולם. באותה תקופה, למרות שתמיד אמרו לי שיש לי כשרון מטורף, לא הייתי ראשונה בתחרויות ולא הייתי אפילו בשמיניה הראשונה בישראל. רק בגיל 13 התברגתי בפודיום לראשונה. לתחרות הבין-לאומית הראשונה שלי נסעתי בגיל 12, שזה היום ישמע מאוד מוזר – הבנות יוצאות היום כבר בגיל 8.

את אומרת שכולם תמיד אמרו לך שיש לך כשרון. שאלת השאלות, האם בעינייך כשרון מיוחד הוא חובה או ניתן לפצות עליו?

אני מאמינה שכדי להצליח בגדול הכל חייב להתחבר, גם הכשרון וגם העבודה הקשה. לכל אחד יש כשרון למשהו וכל אחד שואף למצוא את המקום שלו. אם ילד נמצא במקום שהוא לא שלו אז הוא מרגיש את זה. אני גם מכירה ספורטאים שעוברים ענף ומצליחים מאוד. אבל כל זה לא אפשרי בלי מאמץ ועבודה קשה. הייתי אומרת שזה 30 אחוז כשרון ו-70 אחוז עבודה. אבל גם בלי כשרון מיוחד אפשר להגיע מאוד גבוה בזכות עבודה נכונה. בכל מקרה תנאי הכרחי להצלחה ברמות הגבוהות זה לתת מעצמך הכל.

כשאת אומרת "לתת מעצמך", במה זה מתבטא?

אני חושבת שקודם כל האהבה לענף זה חובה. אי אפשר לעשות את זה בכח. שנית, כל סדר היום סובב סביב הספורט, והוא בעדיפות הראשונה. ואם יש משהו שפוגע אז לא עושים, כמו לדוגמה להפסיד ארוע משפחתי. מה הייתה שגרת האימונים שלך? הייתי מתאמנת 10 שעות ביום, שישה ימים בשבוע. כל יום שני אימונים של 4-5 שעות כל אחד. בנוסף במהלך השבוע טיפולי פיזיותרפיה, סאונה להתאוששות וכו'. זה עומס מאוד גדול על הגוף. לכן גם בענף פורשים מאוד מוקדם. אני פרשתי בגיל 25 שזה נחשב "זקן" מאוד וכולם התפלאו שמשכתי כל כך הרבה.

איך הסתתדרת עם שגרת אימונים אינטנסיבית כזאת מבחינת הלוגיסטיקה ומבחינת הלימודים?

הרבה עזרה של ההורים בהתחלה. ובגיל 10-11 כבר נסעתי לאימונים באוטובוס לבד. בבית הספר היסודי עוד הייתי משלבת את ההתעמלות עם יום לימודים מלא. בחטיבה זה כבר היה אחרת. לא הייתי מגיעה כל יום ללימודים ולפעמים יוצאית באמצע היום וגם הייתי יוצאת לתחרויות בחו"ל. המורים והמערכת נתנו לי הרבה תמיכה, למרות שבהתחילה היו מורים שלא הבינו למה אני חייבת להפסיד בית ספר בשביל הספורט. אבל בגלל שהגעתי לתוצאות טובות כבר בגיל צעיר – עברתי את הקריטריון לאולימפיאדה בגיל 15, אז הייתה יותר הבנה וגם תמיכה מהסביבה. המורות עזרו לי בלימודים והשלמתי את הבגרויות עם הזמן. לא ממש חויתי את חויית התיכון כמו ילדים רגילים, אבל קיבלתי הרבה תמיכה וכבוד מהילדים כי כבר אז הייתי ספורטאית מצליחה ברמה גבוהה.

מה היה רגע השיא בקריירה?

לא היה רגע אחד מסויים, היו הרבה רגעי שיא. כל המדליות. המדליה הראשונה של ישראל באליפות אירופה בשנת 2011 היה מאוד מרגש. הרגשתי שזה לא רק הישג שלי אישי אלא גם שלי בתור ישראלית. מעמדים כאלה יוצרים את המסורת שמביאה עוד בנות להתעניין לעסוק בספוקט וזה בתורו מביא עוד הישגים.

באמת נראה שההתעמלות האומנותית הפכה לספורט הלאומי בקרב הבנות היום. זה היה גם בתקופתך?

ממש לא. אנשים לא ידעו מה זה וזה די עיצבן אותי שלא מכירים את הענף שלי. הייתי אומרת שאני עוסקת בהתעמלות אומנותית והיו שואלים אם זה משהו עם סלטות. ואז היה רצף של הצלחות. עמדתי בפעם הראשונה על הפודיום. היו הצלחות של בנות הנבחרת. והיום יש את לינוי. הענף עבר שינוי ביחד איתי, בזכות ההישגים שהביאו להרבה הכרה של הענף בארץ. כמו כן רף הציפיות עלה בעקבות ההישגים. יש משמעות מאוד גדולה לזה שיש ישראליות שמצליחות. זה נותן לספורטאיות הצעירות את הויז'ן שגם הן יכולות להצליח ככה. הכח שלנו להאמין בעצמנו חשוב מאוד וכשזה קרוב ולא מישהו בארץ אחרת או ביו-טיוב זה משנה מאוד. היום אנחנו מעצמה, זה בכל הגילאים, גם אישי וגם קבוצתי ומפחדים מאיתנו. עליה מברית המועצות גם תרמה ליצירת הבסיס והיה משהו לבנות עליו. משם זה לוקח זמן עד שזה הופך למסורת. היום התעמלות אומנותית זה ענף עם גידול רישום ספורטאים חדשים הכי גדול בארץ.

מה הלקחים שלך מהקריירה ומה המסר שלך לספורטאים צעירים?

בגלל שמשכתי את הקריירה הרבה שואלים אותי מה הסוד שלי ואני חושבת שהבנתי מה הסוד שלי בדיעבד. ברור שצריך לעבוד קשה, להתמיד, לסמוך על המאמן ולעשות כל מה שביכולתך, אבל בסוף ההבדל בטופ הוא עד כמה אתה באמת שם. אני מסתכלת על החיים שלי אחורה ובמצפון נקי הייתי אומרת שהייתי שם לא ב- 80 אחוז, אלא ב- 150 אחוז. כשאתה מתעורר בבוקר ויש לך מחשבות איזה יום זה יחשב ליום מוצלח, ואם אתה לדוגמה איש מכירות אז אתה תחשוב על משהו שקשור לזה, אז אצלי זה היה הספורט. זה כל הזמן להעדיף לעשות יותר. כשהיה קשה, מה שנתן לי מוטיבציה זה לחשוב כל הזמן שיש עוד כמה בנות כמוני בעולם שרוצות את אותו דבר שאני רוצה, והדרך שלהן זה לעבוד יותר קשה. אני מאמינה שאנחנו מתוגמלים בחיים על מה שאנחנו משקיעים. זה לתת ולקבל, ככה העולם עובד. לכן צריך לאהב את זה. אני כל כך אהבתי את מה שאני עושה שזה אפילו לא היה הנצחון שדחף אותי אלא התשוקה להתעמלות. לכן גם אני אומרת שהורים או מאמנים שלוחצים זה לא עובד בטווך הרחוק.

איך החיים אחרי הפרישה, מה את עושה היום?

אני לומדת מנהל עסקים, מרצה למוטיבציה ומצויינות לארגונים, ואני גם חברת הנהלה בועד האולימפי ויו"ר ועד הספורטאים בארץ.

נטע שוב תודה רבה, בהצלחה בפעילות הברוכה שלך למען הספורט הישראלי וכן ירבו הצלחות ודמויות להשראה כמוך!

תודה רבה, שמחה לעזור ובהצלחה בפעילות העמותה.